מחקרים רבים מצביעים על ההשפעה החיובית של הריצה על מצב הבריאות הכללית. ריצה שבועית מצטברת של 16 קילומטרים ומעלה כרוכה בשיעור נמוך יותר של יתר לחץ דם, סכרת ורמת כולסתרול נמוכה יותר. בקרב הרצים שכיחות נמוכה יותר של אוסטאופורוזיס (ירידה בצפיפות העצם), הפרעות זיכרון וריכוז, הפרעה בשינה ודכאון. שיעור התחלואה הכללית והתמותה המוקדמת נמוכים באופן ניכר בקרב אלו שעוסקים בפעילות גופנית זו באופן קבוע.
האם ריצה למרחקים ארוכים מסוכנת? מבנה מערכת התנועה בגוף האדם מותאם לריצה למרחקים ארוכים. ההתפתחות האבולוציונית של גוף האדם איפשרה נדידה למרחקים ארוכים וצייד מתמשך לאורך מרחק וזמן רב. מבנה האיברים ויחסי האיברים בגוף מלמדים על התאמת שלד האדם לריצה למרחקים ארוכים. פיזיולוגית גוף האדם מותאם לריצה ארוכה ביכולת טובה להתמודד עם חום בהשוואה לבעלי החיים הניצודים. למעשה האדם הינו בעל החיים בעל היכולת הגבוהה ביותר לריצה למרחקים ארוכים.

בארה"ב מספר המשתתפים השנתי בריצות מרתון עלה מפחות ממליון בשנת 2000 ליותר מ2 מליון ב2010. דיווחים על הפרעות בתפקוד הלב ולעיתים מוות פתאומי מסיבה לבבית לאחר המרתון משכו תשומת לב תקשורתית והעלו שאלה לגבי הסיכון הרפואי שבריצות ארוכות אלו. במאמר שפורסם בעיתון היוקרתי New England Journal of Medicine ב2012 נמצא כי שיעור ארועים אלו נמוך בהשוואה לשיעור ארועים לבביים ומוות פתאומי בקרב סוגי ספורט אחרים ובוודאי בהשוואה לאוכלוסיה הכללית. ואולם, בהשוואה בין רצי מרתון לרצי חצי מרתון עולה כי שעור ארועים אלו גבוה יותר ברצי המרתון. כמו כן נמצא כי ארוע לבבי ומוות פתאומי היו שכיחים יותר בקרב גברים.

פוצה ביותר כספורט עממי וכחלק מספורט משולב – התריאתלון. לרכיבה יתרונות רבים אך יש להיות מודעים לסכנות בספורט זה. שיעור הפציעות בכלל ושיעור פגיעות הראש ברכיבה הינו הגבוה ביותר מכל סוגי הספורט. סכנה נוספת אורבת לרוכבי האופניים בהתקלות בכלי רכב ולעיתים במהמורות בדרך. 90% מרוכבי האפניים שנהרגים בתאונות לא חבשו קסדה. מסיבה זו ההחלטה על חבישת קסדה מתבקשת ובארצנו חובה במסגרת החוק. הקצאת שבילים לרוכבי אופניים בעיר הביאה לירידה של 40% במקרי המוות והפציעות הקשות של רוכבי אופניים.
פציעה בגפיים העליונות בכלל ובכתף בפרט שכיכה בספורט זה. פציעות הכתף השכיחות הן פגיעה במפרק בין עצם הבריח לעצם השכם ( המפרק האקרומיוקלביקולרי), שבר בעצם הבריח ושבר בעצם הזרוע. ברוב הפציעות הטיפול שמרני אך לעיתים נדרש טיפול ניתוחי לייצוב המפרק הפגוע או קיבוע השבר.

פציעות בגפה התחתונה נפוצות למדי. פציעות ברך שכיחות למדי החל מנקעים קלים ועד פריקה או שבר. פציעת ברך הכוללת קרע במניסקוס או קרע ברצועה מתאפיינות בנפיחות מיידית בברך, בתחושת נעילה ואי יציבות. בטווח הארוך עשויה הפציעה להביא לשינוי ניווני בסחוס המפרקי ומגבלה תפקודית ניכרת. הטיפול השמרני בפגיעות הסחוס כולל חיזוק שרירים סביב הברך, שימור טווח התנועה והזרקת חומצה היאלורונית למפרק. תכשיר זה כדוגמת Synvisc one הינו נוזל במרקם של ג'ל בעל מאפייני הקטנת חיכוך כשל הנוזל המפרקי ומביא להקלה בכאב ושיפור בתפקוד המפרק לאורך זמן של חודשים ולעיתים שנה.

נקע בקרסול היא הפציעה השכיחה ביותר. נקע מוגדר כקרע חלקי של רצועה. תפקיד הרצועה לייצב את העצמות משני חלקי המפרק. ובנקע חמור קיימת סכנה לאי יציבות של המפרק. ברוב המוחלט של המקרים טיפול שמרני מאפשר חזרה מלאה לפעילות הגופנית. הטיפול מתבסס על הפחתת הנפיחות בעזרת קרח וחבישה אלסטית, מנוחה מעומס על הקרסול והנעה מוקדמת. יש חשיבות רבה לטיפול במסגרת פיזיותרפיה, החזרת טווח התנועה, הפחתת הנפיחות, חיזוק שרירים ושיקום היציבות הדינמית דרך תרגול מונחה של חיזוק קבוצות השרירים סביב הקרסול.

חשוב לתכנן את תוכנית הפעילות הגופנית, בצורה כזאת שתאפשר בנייה הדרגתית של העומס, יחד עם תקופת מנוחה מספקת.רוב הפציעות שקשורות בריצה, מיוחסות לעומס יתר בשלב המוקדם של תקופת האימון. לכן, בשלבים הראשונים של בניית כושר, מומלץ לשלב ריצה עם הליכה.